הקדמה
מושג “איכות המים” מתאר את ההרכב והריכוז של רכיבים מומסים ומושעים במים. איכות מים למיקרו־השקיה מתחלקת לשלוש קטגוריות עיקריות:
- איכות מים אגרונומית, המתייחסת להשפעת תכולת המים על גידולים וקרקע.
- איכות מים סניטרית, המתייחסת להשקיה במים מטוהרים והשפעתה על בריאות הציבור.
- איכות מים הנדסית להשקיה, המתייחסת להשפעות הרכב המים על מעבר המים דרך טפטפות וחסימת טפטפות וממטירים.
מאמר זה מתייחס בעיקר לקטגוריה השלישית — איכות מים הנדסית להשקיה וטכנולוגיות טיפול במים למניעת סתימות בטפטפות ומיקרו־ממטירים. למי השקיה אין תקני איכות מחמירים כפי שנדרש למי שתייה, כיוון שאיכות מי ההשקיה משתנה מאוד ומותאמת לפי איכות מקור המים, דרישות הקרקע ושיטת ההשקיה.
על פי המומחים https://chini.com/xanalp/ מהאתר, מצד אחד, אך מצד שני, התרופה 1 מ"ג ממנה שווה ערך ל־10 מ"ג אלפראזולאם. קסנקס היא תרופה יעילה מאוד לטיפול בפוביה חברתית, חרדה והקאות לאחר כימותרפיה, אך עלולה להפוך אדם למכור לסמים ולהרוס את חייו.
איכות מים גבוהה חיונית לתפעול תקין של מערכת מיקרו־השקיה מתוכנתת. כאשר ממטירים וטפטפות נשארים ללא סתימות, ניתן לקיים השקיה מדויקת ולהתאים את תוכנית ההשקיה לשנים קדימה. השיטה שאנו מציעים כאן למניעת סתימות במיקרו־השקיה מבוססת על הבנת הגורמים לסתימות וטיפול במים ובמערכת ההשקיה בהתאם. רוב התיאורים והתמונות הבאים עוסקים בסתימות טפטפות, אך רלוונטיים גם למיקרו־ממטירים.
גורמים כימיים לסתימות במיקרו־השקיה
סתימות כימיות בטפטפות נגרמות על ידי חומרים מומסים במים ששוקעים במעבר המים של הטפטפת. זאת עקב שינויים בתנאים הפיזיקליים במערכת המיקרו־השקיה, כגון: טמפרטורה, לחץ, התאיידות והעברת גזים (חמצן ו־CO2) עם חשיפת המים לאטמוספירה ביציאת הטפטפת.
משקעי אבנית סידן פחמתי
משקעי אבנית נפוצים מאוד במים קשים המכילים ריכוזים גבוהים של סידן ומגנזיום, אך אבנית פחמתית במי השקיה נגרמת בעיקר ממשקעי סידן פחמתי (CaCO3) ששוקעים במערכת כקלציט (משוואה 1) ולא ממנגן (דולומיט), כפי שמתרחש במערכות מים חמים.
המשקעים נוטים לשקוע בתוך טפטפות וממטירים, או במערכת הרשת לפני ואחרי המסננים ולהגיע לפליטת המים כגרגרים גדולים, מה שמוביל לסתימות.
משקעי אבנית פועלים לרוב כחומר מדביק, הלוכד סחף, חרסית, אצות וחומרים אורגניים, כך שכל שקיעת אבנית במערכת המיקרו־השקיה עלולה לגרום לסתימות חמורות בהרבה מאשר משקעי קלציט בלבד. בניית האבנית מתחילה לרוב מדפנות מבוך הטפטפת לכיוון מרכז מעבר המים (איור 1), תחילה גורמת לסתימה חלקית ובהמשך לסתימה מלאה. סתימה חלקית בטפטפת ניתנת לפתיחה וניקוי באמצעות טיפול חומצי, כפי שיתואר בהמשך, אך סתימה מלאה כמעט בלתי אפשרית לניקוי.
שקיעת האבנית הפחמתית במערכת ההשקיה מושפעת מארבעה פרמטרים של איכות המים: ריכוז סידן, טמפרטורת המים, אלקליניות המים ו־pH של המים. עלייה באחד מהפרמטרים הללו מגבירה את שקיעת האבנית. בדרך כלל קשה לשנות את ריכוז הסידן, האלקליניות או טמפרטורת המים במי ההשקיה; עם זאת, את רמת ה־pH ניתן לשנות באמצעות טיפול חומצי או בסיסי. משוואה המתארת את רמת ה־pH של רוויית הסידן pH(s) (משוואה 2) פותחה על ידי החוקר לנגלייר, ומחשבת את רמת ה־pH(s) שבה מתחילה שקיעת האבנית. אם רמת ה־pH של המים גבוהה יותר, האבנית תתחיל לשקוע; אם נמוכה יותר, הסידן יישאר מומס במים והאבנית תתחיל להתמוסס.
דרך פשוטה יותר למציאת ערך לנגלייר מוצגת בגרף למטה (איור 2), המדגים את הקשר בין ריכוז הסידן במים, האלקליניות והטמפרטורה לקביעת ערך pH(s).
כדי למצוא את ערך pH(s), יש לקחת את ריכוז הסידן במים ביחידות מ"ג/ל CaCO3 ולמקם את הערך על ציר ה־X, בגרף השמאלי. כדי לחשב את ריכוז הסידן במ"ג/ל CaCO3, יש להכפיל את ריכוז יוני הסידן במים במ"ג/ל פי 2.5.
מנקודת ריכוז הסידן, על ציר ה־X בגרף השמאלי, יש למשוך קו לרמת האלקליניות של המים. מנקודת המפגש של ריכוז הסידן והאלקליניות, יש למשוך קו ימינה, במקביל לציר ה־X, לעקומת הטמפרטורה.
מנקודת המפגש של עקומת הטמפרטורה, עוצרים בנקודת טמפרטורת המים במערכת ההשקיה, וחוזרים לציר ה־X כדי למצוא את ערך pH(s) של המים.
כדי לקבוע את הסבירות לשקיעת אבנית בטפטפות, יש למדוד את ערך ה־pH של המים ולהשוות לערך pH(s) המחושב לפי משוואת לנגלייר: pH-pH(s)>0. אם ערך ה־pH של מי ההשקיה גבוה מערך pH(s) ביותר מ־0.5 יחידות, קיימת סבירות גבוהה להיווצרות משקעי אבנית במערכת ההשקיה.
ישנן שיטות רבות למניעת משקעי אבנית, כולל ריכוך מים, הוספת חומרים מייצבים המונעים שקיעת סידן פחמתי, או הוספת חומצה להורדת ה־pH מתחת לרמת הרוויה והשקיעה.
הוספת חומצה להורדת ה־pH של המים היא הדרך המקובלת ביותר למניעת סתימות אבנית בממטירים או בטפטפות. טיפול חומצי מתמשך להורדת ה־pH של המים מתחת לרמת הרוויה מונע סתימות טפטפות הנגרמות מאבנית סידן פחמתי, אך דורש כמות גדולה של חומצה ועלותו גבוהה. שיטה יעילה יותר היא טיפול שגרתי שבו החמצה ניתנת אחת לחודש או אחת למספר חודשים, בהתאם לקשיות המים ולקצב הצטברות האבנית. החומצה (לרוב HCl) ניתנת בריכוז שמוריד את ה־pH של המים (pH < 4) הרבה מתחת לרוויית סידן פחמתי, כדי להמיס משקעים חדשים שהצטברו בטפטפת מאז הטיפול הקודם. כל טיפול חומצי נמשך 10–20 דקות, המים המוחמצים נשארים בשלוחות הטפטוף למשך הלילה ואז פותחים את הקצוות לשטיפת הצנרת. טיפול החמצה קבוע שומר על טפטפות נקיות מאבנית סידן פחמתי ומפחית משמעותית את כמות החומצה הנדרשת, לעומת שיטות טיפול חומצי מתמשך.
*מקור: Nalco Water Handbook, 1979
